יולי 2006

שלום לכל ידידי אור שלום,

שוב אנחנו במלחמה.

מחזוריות קשה זורקת אותנו שוב ושוב למלחמה. זורקת אותנו שוב להלחם על קיומנו, להלחם על זכותנו להמשיך ולחיות, להמשיך ליצור ולאהוב, להמשיך... ושוב ינצח רק האדם. רק איכות תנצח. רק איכות האדם תגלה אם נוכל לעמוד בלחצי ההפגזות וההפצצות או שנאלץ לוותר, לסגת ולהתקפל כי העורף אינו עומד בלחץ. והאדם, כמו בכל מדינה הנאבקת על חייה, אינו רק עשירון עליון עשיר ומצליח.

שרשרת חזקה תמיד כחוזק החוליה החלשה שלה. והחוליות החלשות בישראל הן החוליות שאנחנו באור שלום מטפלים בהן, מחזקים אותן לקום ולעמוד מול הקשיים, לנצח ולהצטרף חזרה למשפחת האדם. המלחמה משפיעה על כולנו. על חלקנו יותר, על חלקנו פחות. זה הזמן להודות לד"ר חיים פרי וידידינו בימין אורד המארחים בקיטנות את הילדים שאינם יכולים להיות בבית הוריהם הביולוגים בחופשות כבר שנים רבות ומארחים בימים קשים אלה את ילדי וצוות המעון המשפחתי הקהילתי שלנו בחיפה המופגזת. רבים מהצוות המקצועי שלנו גויסו לצבא והם בדרכם לחזית. אנחנו מחזיקים אצבעות ומתפללים שהם והחיילים האחרים ישובו בשלום לבתיהם.

שנת עבודה נוספת באור שלום מגיעה לסיומה. שיחות הסיכום הנערכות בתכניות השונות מלמדות אותנו על שנת עבודה מאד יפה ומוצלחת בתכניות השונות. ילדים מתחזקים ומשתפרים, הורים מתחזקים. יש שכר לעמלנו. אבל אני לא בטוח שיש לנו את הפרווילגיה להתהדר בהישגים, ושאנו יכולים לנוח על זרי הדפנה. המלחמה תסתיים כך יש לקוות אבל המצוקות "הוותיקות" והמצוקות שהיא תביא איתה יגררו אותנו שוב להמשך עבודה קשה, להמשך השקעה אדירה בילדים ובצוותים. ואין ספק, אנחנו נמשיך ונעשה.

ומה יכול לסייע לנו בימים קשים אם לא להיזכר בפירות הטובים של העבודה. בשבוע שעבר הזמין אותי צביקה, (אחד מבוגרינו) למופע ריקוד. צביקה למי שזוכר גדל באור שלום. התחיל במעון רעות כילד פרא מאשקלון, שלא ידע גבול וחוק, המשיך במעון משפחתי במבשרת ולבסוף גר בדירת ההמשך שלנו לבוגרי אור שלום שאין להם עורף משפחתי. את סיפורו אני נוהג לספר חדשות לפרקים גם כדוגמא לצורך (וליכולת הלא מבוטלת שלנו) להשתדל לתפור לכל ילד באור שלום חליפה טיפולית מתאימה וגם כדוגמא לילד שהיה זקוק לליווי ולעזרה גם אחרי שבגר מאיתנו והתגייס לצבא, כדי להמשיך להתקדם ולהפוך למבוגר עצמאי ומתפקד (בגללו פתחנו את דירת הבוגרים שמשרתת היום 7 בוגרי אור שלום חסרי עורף משפחתי).

נסעתי למתחם הנפלא, סוזן דלל בתל אביב, ביתה של להקת בת שבע. צביקה רוקד באנסמבל של להקת בת שבע, העתודה הצעירה של הלהקה. והקסם עבד. ערב קסום ונפלא של רקוד מודרני. חבורת רקדנים מוכשרים באופן לא יאומן רוקדת מבחר מחולות של הלהקה הבוגרת. ים של כשרון, ים של פלא תנועתי, וצביקה בתוכם. אי אפשר לתאר את הקסם ואת ההתרגשות שלי (שאגב, לא ממש אוהב מחול...). והקסם נגמר, והקהל מתפזר, וצביקה יוצא עם חבורת רקדנים יפים, צעירים, צוחקים מתחבקים ומפטפטים, וצביקה אחד מהם.

היה נפלא. מבחינתי, זהו תמרור לכל אנשי אור שלום ולכל מי שמטפל בילדי מצוקה: יש סיכוי, יש תמורה. צביקה הוא אחד ממאות בוגרי אור שלום. חלקם הצליחו והשתקמו ואחרים עדיין נאבקים לשרוד. זה לא קל להצליח בלי תמיכה ועורף משפחתי. לרבים מבוגרינו אור שלום היה ועודנו משפחתם התומכת. הצלחתו של צביקה הינה ההוכחה שאור שלום צריך להמשיך ולתמוך בבוגרים רבים נוספים למרות שאין הממשלה מתקצבת ילדים מעל גיל 18. קרן אבי עוזרת לנו לתמוך בחיילים בוגרי אור שלום ואנו מקוים להרחיב את התמיכה והעזרה לכל בוגר אור שלום אשר זקוק לנו. סיפור קטן על עשייה קשה ובלתי נגמרת.

1100 ילדים וילדות, נערים ונערות גדלים היום באור שלום ואנחנו אחראים עליהם, מול הוריהם ומול מדינת ישראל שיגדלו לחופה ומעשים טובים. עוד 200 ילדים והוריהם מטופלים אצלנו בתכניות יום למניעת הוצאה מהבית. והדרך קשה ומסובכת.

מאות עובדי אור שלום ועשרות ומאות ידידינו בארץ ובעולם הם הסיכוי של ילדים אלה לחיים טובים יותר, והסיכוי של מדינת ישראל להיות מקום שטוב יותר לחיות בו.

תודה לכולכם, נשמח לארח אתכם בבתינו,

חיים פינגולד
מנכ"ל