English
סיפורי בית גולדשמידט
שני (שם בדוי) מתגוררת בבית גולדשמידט
מה זה בית גולדשמידט בשבילי? ביום שני 30.11.2008 הגעתי לבית גולדשמידט, מקום יפיפה – כך היה הרושם הראשוני שלי. הגעתי לשם במטרה לשפר את ההתנהגות שלי. בהתחלה היה לי מאוד קשה להבין ולהאמין שהצוות רוצה בטובתי. הם כל הזמן ניסו לומר לי שאני יכולה! ואני ממש לא הקלתי עליהם. בזכותם אני למדתי, אפילו שלא היה לי קל, אבל למדתי. יש זמנים ממש טובים, למשל כשהלכנו לטיול השנתי היה פשוט כיף! עשינו צחוקים ומסיבת פיג'מות. לי אישית מאוד כיף להיות בבית גולדשמידט. אני זוכרת שבשנה הראשונה היה לי מאוד קשה להאמין שאנשים יחזרו. הייתי עומדת כל יום מול הדלת ולא נותנת לענת המנהלת ללכת, כי פחדתי שהיא לא תחזור. היא אמרה לי שהיא הולכת וגם חוזרת, אבל עדיין היה לי קשה להאמין לה. יום אחרי יום המשכתי לנסות אותה ובסוף האמנתי. למדתי עוד משהו מאוד חשוב בבית גולדשמידט: שהחיים הם כמו ספירלה - שתמיד מגיעים לאותו מקום ממקום אחר לגמרי והמחשבה הזו גורמת לי להאמין שאני יכולה ומסוגלת ושגם כשקשה לי אני לא צריכה לוותר על הכל.
ענבר אבירם עובדת סוציאלית בבית גולדשמידט
"הילדה שהעיזה להרגיש שייכת”, זו יכולה להיות הגדרה טובה לש', כזו שממצה בשלוש מילים תהליך של כמעט שנתיים ויותר מזה, הנערה שיכולה להעיז לחשוב על פרידה. על מה יהיה המקום הנכון בשבילה להמשך, על העתיד, על החלומות השונים שהוא צופן בתוכו. עדיין יש לנו דרך משותפת לעשות והדרך מפותלת ומעשירה, מעציבה לפעמים, משמחת ומרגשת. זוהי דרך "הספירלה”, כפי שש' נוהגת לקרוא לה- כזו שמגיעים איתה כל פעם לאותה נקודה, לאותו קושי,
אבל ממקום אחר, גבוה יותר.
ש' היא ילדה/נערה של שירים. ולפי השירים שהיא בוחרת בכל תקופה אפשר לראות את התהליך שהיא עוברת. בתקופה הראשונה היא הייתה שרה לעצמה, "אם יש גן עדן, או מקום מסתור עכשיו, חבקי אותי ואת פחדי וקחי אותי לשם עכשיו". ש' רצתה שנדע שהיא קוראת לאמא. כעבור שנה, ש' כבר במקום אחר. כבר לא מתבצרת, מרביצה, מאיימת. כבר לא מסמנת דמות אחת שתהיה לה לאם שתמלא את כל צרכיה. ש' מתגברת ומתבגרת ובטקס יום הזיכרון היא בוחרת לשיר: “לא נהיה לבד, אוספים את התקוות, הלילה עוד מותר לנו לבכות..”.
המעון מאפשר לש' ולנערות האחרות מרחבים טיפוליים בעבודה היומיומית עם צוות המדריכים וצוות המורות- כולם מסורים, בעלי תבונה ורגישות, בקשר החם והדורש- המתעקש עם אם הבית, בשיחות השונות, בפורומים השונים. לא נוכל לקחת מש' את כאביה. אך יחד עם זאת היא גדלה והתבגרה והרחיבה את חופש הבחירה שלה, מתוך תחושה שהלכה וצמחה בה- שיש לה. דברים שהם שלה, אנשים שהם שלה, את עצמה. וזה ממשיך לקרות כל הזמן בעבודה משותפת של ש', שלנו ושל המשפחה הנפלאה שמארחת אותה ורואה בה בת בית. לרוב, זה לא מרגיש כמו עבודה, זה מרגיש כמו החיים.